חיפוש באתר:
 
     


רשימת תפוצה
להצטרפות לרשימת התפוצה
 הכנס את כתובת הדוא"ל שלך:

 

 
 


מלקו טקה טמנו


דף הבית >> סיפורים אישיים >> מלקו טקה טמנו

מלקו טקה טמנו נולד בשנת 1949 בכפר ווזבה שבמחוז גונדר, לאביו טמנו טקה ואמו  ותגודה רובל. למלקו השכלה של 7 שנות לימוד והוא התחתן בשנת 1973.

סיפור עלייתי
נולדתי בשנת 1949 במחוז גונדאר.
בשנת 1976 הפכתי לחקלאי עצמאי. בשנת 1977 נסעתי לגבול סודן מאחר והיה ביקוש גבוהה לעבודה, שם עבדתי כשנתיים. בסוף שנת 1979 עזבתי וחזרתי לעירי ווזבה.
בשנת 1980, נבחרתי על ידי מועצת הכפר לתפקיד הגזברות ובין היתר בערבים לימדתי את המבוגרים קרוא וכתוב באמהרית. בשנת 1982 כאשר נפתחה שוב הדרך לסודן, ביקשה ממני קבוצת אנשים להראות להם את הדרך לסודן, מאחר והכרתי אותה היטב. לשם כך, עזבתי את העבודה ושימשתי להם כמדריך דרך.
בשנת 1984, החלטתי כי אני עולה ארצה עם שלושת ילדיי והתחלתי לעשות את דרכי לסודן. כבר לאחר מספר ימים שדדו אותנו והותירו אותנו חסרי כל. נשארנו כמעט ללא מים ומזון. עברנו קשיים רבים עד שהגענו לגבול סודן.
 
בגבול סודן התחלתי לעבוד כפקיד במועצת העיר בה שהינו. שם קיבלתי חותמת אותה לקחתי ושמרתי ובעזרתה נתתי למאות יהודים אישור מעבר גבולות. בו בזמן, שלחתי את אשתי ושלושת ילדיי לסודן, שם נפטרה בתי שֵמָה – יֵרוּס (יֳרוּשֳלֵם), היא נקראה כך ע"ש העלייה הגדולה לירושלים שהחלה באותה תקופה. בתי שהייתה בת 3 וחצי בעת פטירתה, סבלה ממחלה קשה ולא נמצאה תרופה בכדי להצילה. 
בשנת 1987 עברתי לוולו דרך מחוז אסיילה לג'יבוטי- שם נתפסתי, נאסרתי ועברתי עינויים קשים.
בשנת 1990 עליתי לארץ ישראל

הסיפור האישי שלי
בשנת 1984 הגעתי עם ילדיי לגבול עם סודן ועבדתי בתחילה כפקיד במועצת העיר. נשארתי בגבול והמשכתי לעזור ליהודים נוספים לעבור את הגבול לסודן. לאחר מכן, הגעתי לגונדר, במטרה להמשיך להעביר יהודים אל מעבר לגבול סודן. אני וחבריי גידלנו פרות אותן החרימה המשטרה למטרות שחיטה. נתפסתי ונלקחתי לכלא שם שהיתי כשלושה חודשים.
לאחר שחרורי, קיבלתי מכתב שבו כתוב שהדרך פתוחה ויש לשלוח פעילים מסודן לאתיופיה בשנת 1987 עברתי לוולו דרך מחוז אסיילה לג'יבוטי. כשהגעתי לשם, התחלקנו, אני ועוד קבוצת אנשים שהיו עימי, לשתי קבוצות. מאחר והיה חשוך מאד ולא ראו דבר, ברח מדריך הדרך שלנו ולפתע החלו להתאסף סביבנו אנשי העיירה, שהחלו לחשוד כי אנו זרים ובתוך כך חשפו את כוונותינו. נשארתי לבדי וראיתי חמישה גברים, שהציעו לי לבוא איתם לביתם, לשתות ולאכול והסכמתי. כשנכנסתי איתם לביתם, הפשיטו אותי ורצו לחתוך לי את הפין באמצעות חרב. כנראה מדובר היה במנהג מוסלמי בשם  'שים אפר', שאומר כי גבר שחותך את הפין יכול להתחתן. התחלתי לצעוק שיעצרו, על אף שלא הבינו את השפה. הגברים עצרו. הוצאתי להם את תעודת הסוחר שלי. הגברים הביאו מתרגם שיסביר להם את המשמעות של תעודה זו בשפתם. בנוסף, הסברתי, שיש בידי סחורה וכסף ושאני יכול לעזור להם. לאחר דין ודברים הסכימו הגברים לשחרר אותי. כשיצאנו מהבקתה פגשתי את חבריי. הגברים שהחזיקו אותי הבינו שכעת הם במספר נחות ושחררו אותי. שמחתי לפגוש את חבריי מאחר וחשבתי שלא אשוב לראותם שוב בחיים. ראיתי את המוות מול עיניי.
חבריי ואני המשכנו ללכת במשך שעתיים ללא אוכל ושתייה, מאחר ואלו היו אצל שניים מהחברים שלא נפגשתי עימם. תוך כדי הליכה מצאנו טרמפ שהמתין לנו באיזה חור נידח. נדחסנו כולנו לתוך אוטו, ומרוב הצפיפות בקושי נשמנו, אך העיקר היה לצאת משם. 

                                     

כשהגענו למרכז ג'יבוטי התאכסנו בבית מלון שהמוסד הישראלי שכר עבורנו. שם אכלנו ונחנו היטב. יחד איתנו היו חיילים ששהו במקום. כשהבנו שמדובר בחיילים צרפתיים החלו חבריי לברוח כל אחד לכיוון אחר. מצאתי עצמי במלכוד. החיילים תפסו אותי, כשיחד עימי הייתה אישה בהיריון שהחלה לבכות. חבר, ששמו ישראל בירו, התחבא בשירותים אך נתפס גם הוא. את כל האנשים שנתפסו, העמיסו על ג'יפ והורו לנו לא לדבר אחד עם השני. האישה ההרה החלה לבכות ואני, ששמרתי על קור רוח, ניסיתי להרגיע אותה ואמרתי שהכל יהיה בסדר. השוטר ששמע את דבריי נתן לי מכה חזקה עם הקסדה בראש ועד היום אני סובל מכאבי ראש החוזרים ונשנים.
היינו 24 אנשים, אך אחת הבחורות, שהייתה עימנו, נלקחה לבית החולים כי לא הרגישה טוב. נשארנו 23 אנשים. עד היום אינני יודע מה עלה בגורלה..

הכניסו אותנו לתוך מקלט והתחלנו להתפלל. למחרת בבוקר החלה המשטרה לחקור אותי. שאלו אותי היכן אני גר, אמרתי שבמחוז אדיס שבאמבו, שם התגוררו נוצרים. בנוסף, ניסו לגרום לי להודות שאני יהודי ופחדתי להודות. המוסד הישראלי הסביר כי בשום אופן אסור לי להודות שמדובר בגונדר ושאני יהודי וכך היה. ידעתי שאם אודה שאני יהודי יהרגו אותי ואת האנשים האחרים שנתפסו יחד איתי. לכן, החלטנו שאנחנו לא מספרים. עברנו עינויים ללא הפסקה, קשרו אותנו הפוך, הכו אותנו וחשמלו אותנו מהבוקר עד הערב. כל זאת רק בכדי שנודה שהם יהודים. אמרתי להם שאנחנו סוחרים שהגענו מאתיופיה בכדי לעבוד, אך הם לא האמינו לנו.
החיילים העבירו אותנו באזיקים בתוך משאית, מג'יבוטי לכלא אחר שנקרא 'אנשה דוולי', שם ישנו יום אחד. למחרת נלקחנו לאתיופיה על ידי חיילים אתיופים. הדרך לשם הייתה זוועה. לקחו אותנו ברכבת שמובילה בעלי חיים, הצטופפנו עם הפרות והיה מחניק. בקושי יכולנו לנשום. ארכה נסענו כ-580 ק"מ". הגענו לדירדואה, תחנת משטרה, שם ישנו ולמחרת לקחו אותנו באוטובוס לעיר חרר שנמצאת במרחק של 335 ק"מ. שם נמצא הכלא הכי שמור. עינו אותנו קשות, שם היה רק חושך. לא ראינו אור למשך 4 חודשים שלמים. לאחר כארבעה חודשים העבירו אותנו שוב לכלא באדיס אבבה באותה הרכבת שם ישבנו בסוף הרכבת, ללא אוכל ומים. הפסקה בעצירה במכס במקום שנקרא "אווש דוולי". מנהל המכס היה יהודי ששמו אטנאו ברוק, אותו הכרתי ונתן לי מעט כסף לקנות אוכל.
                                      
                                      

משם המשכנו לאדיס אבבה והגענו בשעה 12 בלילה, לאחר נסיעה של כ-20 שעות. שם העבירו אותנו לכלא ששמו אלם בקאיי ופירושו "סוף העולם – בית המוות". בכלא זה שהינו 6 חודשים ללא מקלחת וללא החלפת בגדים. הרגשתי שבמכנסיי היו כינים אשר לא יכולתי לסבול עוד. הורדתי את המכנסיים ומיד גנבו לי אותם. יום למחרת קנה לי חברי מכנסיים ב-35 אג' מיד שלישית. הכלא היה בוטקה ענק. זהו המקום בו ישנו. שם היו, בנוסף, מוציאים להורג. הביאו חוקר גורגי (מוסלמי). החוקר שאל אותי האם אני יודע מה זה גורגי. אני צחקתי ואמרתי שבגונדר אומרים שהם סתם גנבים ולא אמינים. הוא נעלב והחל להכות אותי באמצעות הקת של הנשק בעורף. ואני סובל מאד מהמכות הללו עד היום. לילה אחד, ביום חמישי בלילה, חברי הטוב מולה פנטהון בירו חלם חלום שבו ה' שולח חבל ואומר 'אני קורא למלקו'. כאשר חבר שלי שאל אותו מדוע הוא צריך אותו, ה' אמר 'אני רוצה לקחת אותו איתי'. חבר שלי קם בבהלה והתחיל לספר לי את שחלם. לא הבנו את פירוש החלום. אך חשבנו שלפי החלום, מחר תולים אותנו מאחר ובמקום שישנו היו מוציאים להורג גם בתלייה". למחרת, שבת בבוקר, קורא הכרוז בשמי ומזמן אותי אליו. חבריי, שחשבו שמוציאים אותי להורג החלו לבכות. הסוהר ניגש אליי ולקח אותי למשרד. שם החתימו אותי על טופס האומר כי אסור לי לעסוק בכל פעילות היוצאת כנגד המדינה ושחררו אותי תחת מעקב.

על אף האזהרה, המשכתי לעסוק בפעילות בתוך אדיס אבבה ולעזור לאנשים. שיחררתי אנשים מהצבא, זייפתי מסמכים ועזרתי לאנשים רבים לעלות ארצה. חייל בצבא האתיופי בשם אמרה גננה מלקה, רצה גם הוא לעלות אך לא התאפשר לו לברוח מהצבא. זייפתי לו מסמך שמסביר כי אימו נפטרה וכך יצא לחופשה. אני ניצלתי את ההזדמנות ושלחתי אותו ארצה. במקרה אחר זייפתי לאדם אחר את שמו. קראתי לו בשם טספה טקה למרות ששמו המקורי היה מזנגייה טספהון בירו וכאשר עלה לארץ החזיר את שמו המקורי.

 

 
 
ארגון אסירי ציון יוצאי אתיופיה   -    צור קשר         מפת האתר         חזור למעלה

 


לייבסיטי - בניית אתרים