חיפוש באתר:
 
     


רשימת תפוצה
להצטרפות לרשימת התפוצה
 הכנס את כתובת הדוא"ל שלך:

 

 
 


אסי (אסרסה) וורדה נגה


דף הבית >> סיפורים אישיים >> אסי (אסרסה) וורדה נגה

אסי (אסרסה) וורדה נגה, נולד ב 1971 בכפר מישה באתיופיה. עלה לישראל  במרץ 1990 בהיותו בן 29.  נשוי ואב ל-3 ילדים, מתגורר בקריית גת ועובד בסוכנות היהודית.

סיפור עלייתי
נולדתי בשנת 1971 באתיופיה, בכפר מישה ליד העיר זרמה.
בשנת 1973  עברנו ממישה לגונדר לכפר אבטוניוס .
אני מגיע מבית דתי. אבי שהיה "קיס" (רב) נפטר לפני חודש. הוא השריש בנו את נושא היהדות, הדת והחינוך.  נחשבנו למשפחה מכובדת בגלל מעמדו של  אבי.
בעקבות החיבור לדת והחינוך שקיבלתי בבית, הייתה בי כמיהה חזקה להגיע לארץ. והרצון לעלות לארץ נבע מזיקתנו ליהדות.
עליתי לארץ ב- 22 במרץ 1990במבצע צבאי ( הנקרא  "אבני דרך") יחד עם אחי הקטן, שאר המשפחה נשארה מאחור ועלתה כעבור שנה.
       
 הסיפור האישי שלי
באתיופיה, התקופה שלפני שלטונו של הילה סלסה הייתה קשה ליהודים.
ליהודים לא היו זכויות ואפשרויות. היו הרבה מקרים של התעללויות. לא הייתה ברשותם קרקע, הם לא זכו לחינוך ונהגו בצביעות גדולה כלפי היהודים ולא ניתנה להם זכות דיבור.
שלטונו של מנגסטו היה פתוח יותר ליהודים- אדמות והעניק קרקעות.
 
הכפר שלנו היווה נקודה מרכזית למעבר לגונדר ובהמשך לסודן. הרבה מאוד אנשים עברו דרך הכפר שלנו בהיותו בטוח יותר למעבר ממקומות אחרים.
המרחק מהכפר שלנו לסודן הוא כ1800 ק"מ.  מרחק שנחשב סביר וקטן יחסית. סוכני מוסד הגיעו לעבוד איתנו  והתחילו לתכנן כיצד להעביר את היהודים - איפה עליהם להיות, איפה עליהם לחכות, מה עליהם לעשות.
יצאתי בשעת לילה, עם עוד מספר אנשים מהכפר לעבר סודן.
במהלך הדרך נתפסנו על ידי השלטונות האתיופיים בשטח אתיופיה. הם ערכו  חקירות רבות לכל האנשים שנתפסו. בנוסף הם עינו והתעללו בנו קשות על מנת שאנשים יחשפו את מטרת המסע. כתוצאה מכך סופר לחוקרים אודותיי. הייתי מורה דרך ואנשים רבים הכירו אותי ואת סיפורי. כך למעשה, השלטונות הגיעו אליי ומנעו מסעות נוספים.
בעקבות תפיסתי נשלחתי לכלא לשנה וחצי.כחצי שנה שהיתי מתחת לאדמה ועברתי עינוים והשפלות.
לא היה הליך של משפט או אפשרות לדיון. הייתה ועדה שהחליטה מה יעלה בגורלם של האנשים שנתפסו ללא יכולת ערעור על החלטותיה.
אני נחשבתי לבוגד במדינה ולכן גזר הדין שלי היה מוות.
למרות שנתפסתי , הוחזקתי בתנאים קשים וגורלי נחרץ, הרגשתי שלם עם מעשיי ולא נשברתי.
הלב שלי היה לכיוון ירושלים. הייתי יהודי, זה מה שרציתי. לא עניין אותי ולא התעסקתי במה יעשו לי. חשבתי רק על היום בו אגיע לירושלים.
בוועדה היה נציג יהודי שדיווח לאבי על הכול, כולל גזר הדין הטרגי.
אבי גייס כסף בכפרים. הוא גם סיפר לנציגים שאחראיים על העלייה בארץ על מצבי, וכך גייס כסף גם מהארץ במטרה לשחד אנשים מהשלטונות ולשחרר אותי.
הוא הצליח לשחד בכיר בדרגת תת אלוף בצבא.
בעת ההוצאה להורג של 44 האנשים שנתפסו יחד איתי, אני הצלחתי להינצל הודות לשוחד שניתן והייתי במסתור במשך חודשיים. לאחר מכן שהיתי כחודש בבית, בכפר שלי.
לאחר תקופה זו, בהיותי בן 17,  התחלתי את המסע לכיוון סודן.בדרך התווספו עוד ועוד אנשים ולבסוף הגענו עם עוד 50 משפחות לסודן.
הגענו למחנה פליטים, בו התחלתי לעבוד עם אנשי המוסד. שמרנו על אנשים שלא ילכו עם הסודנים ובטעות יגויסו לצבא.
רצינו לרכז את כל היהודים ביחד, שלא יתפזרו ויעבדו בשטחים מסוכנים. במידה ואנשים יצאו לעבוד, דאגתי להחזיר אותם למחנה.
בסודן, היו כבר דיבורים ממשיים על העלייה לארץ.
אנשי המוסד אספו את האנשים ואני ביניהם. הם לקחו אותנו מסופוחה  לגדריף, עיר בסודן.
מגדריף, עלינו ארץ. לא אוכל לחשוף את דרך העלייה מתוקף היותה סודית ומסווגת. עד היום לא סיפרתי על דרך זו.
 
ההרגשה להגיע לארץ הייתה מדהימה. הרגשה של הגשמת חלום.
סוף סוף, כל מה שחלמתי עליו- ירושלים, ארץ ישראל, הכול התגשם.
אך הקליטה וההתאקלמות בארץ לא היו פשוטות. חוויתי גזענות ושאלתי את עצמי למה למעשה עליתי, למה זה מגיע לי? 
האנשים הטובים ביותר נתנו את נפשם בסודן באתיופיה ובכל מקום בשביל להציל את היהודים.
 אנחנו זכינו לעזרתם  גם בקליטה שלנו ועד היום הם תורמים מזמנם החופשי בכל מקום ואני גאה בהם ובהזדמנות זו אני מודה להם. 
לצערי, אנשים לא ידעו את הסיפור האישי שלי ושל הקהילה, ואת הרצון שלנו לעלות.
 אנשים חשבו שהאינטרס שלנו זה לקבל דברים בחינם, כמו בגדים ואוכל ולחיות במקום יותר טוב. לא הייתה הבנה ומודעות לכמיהה להגיע לירושלים ולארץ. בנוסף, לא הייתה אפשרות ודרך לספר ולשתף בחוויות וברצונות.
יש סוג של אכזבה מבחינה חברתית.
 
התחושה שלי היא שאין חשיפה הולמת לסיפור הקהילה היהודית באתיופיה ולמסעה.  האוכלוסייה בארץ לא יודעת את האמת של יהודי אתיופיה.  עד היום אני לפעמים מרגיש זאת .הוקם אתר של אסירי ציון מאתיופיה.,  בו אפשר למצוא את סיפורם של אנשים שנתנו את נפשם למען העלייה. יש שם סיפורים מרגשים של מי שעלו לארץ ואלו שלא זכו לעלות.
 
.
כיום אני גר בקריית גת. אני נשוי ואב ל-3 ילדים. התחתנתי אחרי שהשתחררתי מהצבא. הייתי בתפקיד גשש בחטיבת גבעתי.
אני עובד במרכז קליטה בסוכנות היהודית. עוזר בתהליך העלייה הנוכחי ליהודים שעולים מאתיופיה לארץ.
תהליך הקליטה לארץ נמשך שנתיים, במהלכו אני מלווה את העולים בכל ההיבטים.
מתוקף היותי עובד הסוכנות היהודית, נסעתי לפני חודש לאתיופיה להכין עולים חדשים לארץ.
זוהי הפעם הראשונה שחזרתי לשם לאחר 21 שנה.
הגעתי לגונדר והייתי בכל המקומות בהם גדלתי. אפילו ביקרתי בבית כלא בו הייתי אסיר.
אי אפשר לתאר את ההרגשה לחזור למקום בו עברת התעללויות רבות כאדם חופשי. התחושה מתחזקת עוד יותר בעקבות ההגעה מטעם מדינת ישראל.
זו הייתה סגירת מעגל משמעותית בעיקר לאור העובדה שהאמנתי, מגיל צעיר ביותר, שאני אעלה לארץ ישראל.
 
ארגון אסירי ציון יוצאי אתיופיה   -    צור קשר         מפת האתר         חזור למעלה

 


לייבסיטי - בניית אתרים