חיפוש באתר:
 
     


רשימת תפוצה
להצטרפות לרשימת התפוצה
 הכנס את כתובת הדוא"ל שלך:

 

 
 


איוב מולה


דף הבית >> סיפורים אישיים >> איוב מולה

איוב מולה (ז"ל), נולד ב-1936 בלסטה
נפטר בבית הכלא בבהר-דר בשנת-1990 בן-54 היה במותו. הותיר אישה ו-6 ילדים.

סיפור עלייתו, כפי שסופר ע"י בנו - ניסים (פנטה) מולה
אבא נולד לאביו מולה סמון ולאימו תבלת אדהנן וגדל בכפר מסקלו בחבל לסתה. הוא נישא ונולדו לו 6 ילדים. למחייתו עסק אבא בחקלאות ובאריגת בגדים. איש נעים הליכות ואהוב על משפחתו ומכריו היה.
הוא נפטר בבית הכלא בבהר-דר בשנת-1990 בן-54 היה במותו.
 
לחצו כאן להורדת כתבה העוסקת בסיפורו של איוב מולה (ז"ל)
באפריל 2002 , הוכר אבא ז"ל כהרוג מלכות. כעבור שנה המשפחה החליטה לעשות מעשה על-מנת להביא את עצמותיו לקבורה בבית קברות יהודי ולהנציח את זכרו. התייעצנו עם ארגון אסירי ציון מה ניתן לעשות. בחודש מרץ 2003, פנה ארגון אסירי ציון של יהודי אתיופיה לשגרירות אתיופיה בארץ בבקשה לסייע למשפחה להוציא את עצמות אבא ז"ל מחצר בית הכלא ולהביאו לקבורה בבית קברות יהודי במזרח גונדר באולקה. הבקשה אושרה הודות למאמצי הארגון. ב-יוני 2003, טסו אמי ואחי לאתיופיה ועימם נציגי ארגון אסירי ציון ליהודי אתיופיה, מר מלקו תקה ומר אבבה שנשלחו לסייע בטיפול בהליכי הקבורה.
לא היה קל לאמי ולאחי לחזור לאותו מקום נורא בו נפטר אבא אחרי מכות והתעללויות קשות. את אחי במיוחד זה החזיר לאותם זיכרונות נוראיים שעבר בכלא בעודו רק נער שכל חטאו היה יהדותו ורצונו לעלות לארץ אבותיו ועזרתו לאביו ולמשפחתו.
למרות הקושי הם המשיכו לפעול למען המטרה לשמה הגיעו לאתיופיה.
כעבור חודש הם שבו לארץ אחרי שסגרו מעגל בזכות השם יתברך ובעזרתם הרבה של מלקו תקה ואבבה עזרה.


סיפורו האישי של בנו
ב-1984 התחלנו את המסע לירושלים, יצאנו מהכפר מסקלו שנמצא בחבל לסתה לכוון גונדר. משפחה בת שש נפשות הורים ו- 4 ילדים ואיתנו הקרובים שהיו עימנו בכפר.לאחר הליכה קשה ומפרכת של 8 ימים ולילות הגענו לגונדר. התוכנית הייתה להמשיך מגונדר לכיוון סודן לאחר מנוחה של כמה ימים אך השלטונות אסרו על-כך וסגרו את המעברים.לא יכולנו להגיע לארץ ישראל דרך אדיס אבבה כי לא ידענו אז אודות אפשרות כזו. מאחר והדרכים היו סגורות נשארנו בגונדר כשש שנים עד שהשלטון פתח את המעברים והתיר לאנשים לנוע ממקום למקום. כעבור שש שנים נסענו עם כל המשפחה ,שהתרחבה ל-13 נפשות, לכיוון בהר- דר במטרה להגיע לאדיס אבבה ומשם לארצנו הקדושה ארץ ישראל וירושלים.
כעבור נסיעה של יום הגענו לבהר-דר. עם הגיענו לבהר-דר התחלנו לחפש אחר דרכים להגיע לאדיס אבבה. אבי, איוב מולה ז"ל, אחי גטנט איוב וגיסי מר אסרסה מנגיסטו היו יוצאים מדי יום ביומו לחיפוש אחר אנשים שיכולים להסיע אותנו. כעבור שבועיים עצרו אותם השלטונות באשמת זיוף מסמכים ודרכונים ,בפעילות ציונית ובסיוע ליהודים לעלות לארץ. בזמן שעצרו אותם הכו אותם קשות וגם עם הגיעם לכלא לא הרפו מלהכותם ולהתעלל בהם. המשפחה שנותרה בבית התפללה לשובם בכל יום. חלפו יום ולילה מבלי ששמענו מהם מאומה. דאגנו ולא ידענו מה עלה בגורלם. רק למחרת קיבלנו את הבשורה המרה והאכזרית שהם נעצרו ע"י השלטון ושהם נמצאים בבית הסוהר באשמת הדברים שצוינו קודם לכן.
כאשר נודע על כך, האישה שהשכירה לנו את הדירה זרקה אותנו לרחוב מבלי להסס. בזמן שנזרקנו לרחוב 3 הנשים (אמי ושתי אחיותיי) היו בהריון בחודשים מתקדמים, מטפלות בילדים קטנים ,ללא כסף וללא ראש המשפחה, אבי, איוב מולה ז"ל. הרגשנו שחרב עלינו עולמנו ולא ידענו מה לעשות,חוץ מלצעוק ולהתפלל לה' מאין יבוא עזרי. נותרנו במשך שבוע שלם ברחוב, ללא קורת גג בעיצומו של החורף.
וברוך ה' ששמע על-כך בן דוד שעבר לאדיס אבבה, ופנה לאישה ששכר אצלה דירה בבקשה שתאפשר לנו לגור במקומו. היא נתנה את הסכמתה.

מהיום בו נכלאו,המשפחה דאגה לבקרם מדי יום ולשאול לשלומם. כל יום בכלא היה עובר עליהם בייסורים ובמכות, ברעב וצמא וכמובן בדאגה למשפחה - הסוהרים היו שואלים: אתם רוצים לעלות לארץ ישראל ולהלחם בנו? היו פעמים שהסוהרים היו מאיימים עלינו, בני המשפחה, כי יכלאו גם אותנו על אף שהיינו רק נשים וילדים קטנים. למרות האיום לא הפסקנו מלבקרם בכלא, אבא ז"ל היה אומר שאין כאן מי שידאג לנו ושניסע כמו כולם לאדיס אבבה ובע"ה אנחנו נשתחרר ונפגש שם.

בכאב רב ,בדאגה ובבכי מר נפרדנו מהם ונסענו לכיוון אדיס אבבה; עם הגיענו לאחר נסיעה של 3 ימים פנינו לשגרירות הישראלית וזכינו לתמיכה שמקבל כל יהודי המגיע לשם -מזון ,שמיכות,כסף עבור שכר דירה וכו,,). כמובן סיפרנו לעובדי המשרד את כל שעבר עלינו, אומנם הגענו לאדיס אבבה פיזית ולא היה חסר לנו אוכל ומקום מגורים אך בנפשנו, בלבנו ובראשנו היינו עם אבי ומי שנותרו איתו בכלא.
הגעגועים לאבות ולאחי שהיה רק נער שכל חייו לפניו וסבל שם דברים שקשים מנשוא, היו רבים.
מספר שבועות אחרי שהגענו לאדיס אבבה אמי ואחיותיי ילדו ילדים בריאים לשמחתנו, דבר שתרם מעט להקלה בכאב ובצער.
הכאב שב והכה בנו כאשר לצערנו (אמי והמשפחה) איבדנו תינוקת בריאה ויפה שנפטרה בפתאומיות. היא הייתה בת הזקונים להורינו - לאבינו ז"ל שנהרג בכלא ולאמי שהייתה אישה צעירה שבחרה לגדל את ילדיה ולשמור אמונים לאבינו ולא לחיות בזוגיות,שתזכה לחיים ארוכים וטובים.
בעקבות הנסיבות החליטו בשגרירות לשלם סכום כסף תמורת כל אחד מהכלואים ולשלוח את הכסף עם קרוב משפחה בשם אברה ממויה בניסיון לשחרר את הכלואים מבית הכלא. הוא הגיע לבית הכלא שהם נמצאים בו , מסר להם בגדים ועודד אותם, הבטיח כי בע"ה הוא יוצאי אותם מהכלא, וסיפר להם שהגענו בשלום לאדיס אבבה.

אברה ממויה דיבר עם החיילים (הסוהרים) בבקשה לשחרור הכלואים ,והתבקש לחזור לאדיס אבבה איתו ולשוב עם כסף ואישור מהשגרירות על-מנת לשחררם.
בשובו לאדיס אבבה סיפר לנו כי פגש אותם ,מסר להם בגדים ואוכל, ושמצבם טוב יחסית מלבד מאבא, איוב מולה ז"ל, שהיה חולה מאוד ועלינו להתפלל לרפואתו.
עזרה מולה אחיו של אבא ז"ל ואברה ממויה שבו יחד לבהר-דר בכדי לשחרר את הכלואים מבית הכלא. בדרכם לשם פרצה מלחמה, המלחמה הייתה בין השלטון שהיה באותה העת לבין המורדים שמתנגדים לו שדרשו להחליפו. למרות המלחמה הקשה אברה ממויה ועזרה מולה הצליחו להגיע לבית הכלא אך לא מצאו בו את אבי, אחי וגיסי. אחרי חיפושים רבים מצאו את אחי, גטנט איוב בבית חולים חולה מאוד ובמצב של תת תזונה ,בקושי מסוגל ללכת ,לתפקד ולאכול. למרות מצבו הקשה ואבלו על אובדן אבינו איוב מולה ז"ל, הם שמחו מאוד שמצאו אותו ונשאו אותו על גבם בדרכם לחפש את גיסי,אסרסה מנגיסטו.

אסרסה מנגיסטו והאנשים שהיו עימו בכלא נלקחו ליער בכדי להוציאם להורג, וניצלו בדרך נס. בהיותם בדרך, שמעו סוהרים שהשלטון שלהם הפסיד במלחמה והמתנגדים עלו לשלטון – האסירים ניצלו את הבלבול ואת הבלגן שהיה במקום והצליחו לברוח כל עוד נפשם בם.
כך מצאו עזרה מולה ואברה ממויה ,ברוך ה,' גם את גיסי,אסרסה מנגיסטו. שמחתם אף גדלה, והם החלו את דרכם לכיוון אדיס אבבה. אחרי כמה שבועות של הליכה קשה בין גופות של אזרחים וחיילים שנהרגו במלחמה, כשהם סובלים מרעב וצמא, הגיעו לאדיס אבבה. את השמחה בעת המפגש לא ניתן לתאר במלים,רגשות המשפחה היו מעורבים - מצד אחד שמחה ואושר והודיה להשם יתברך ולדודים שהביאו אותם בעזרת השם. ומצד שני, העצב והכאב על הבשורה המרה שאבא איוב מולה ז"ל נפטר בכלא. הפטירה של אבינו הייתה והינה עדיין אבדה גדולה וקשה מאוד עבור המשפחה. לא קל לגדול בלי אבא, על- אף שאמי גידלה אותנו לבד ודאגה שלא יחסר לנו מאומה.
כשלושה שבועות לאחר הגיענו לאדיס אבבה החל מבצע שלמה והגענו לארץ המובטחת בשעה טובה.  

 
 
ארגון אסירי ציון יוצאי אתיופיה   -    צור קשר         מפת האתר         חזור למעלה

 


לייבסיטי - בניית אתרים