חיפוש באתר:
 
     


רשימת תפוצה
להצטרפות לרשימת התפוצה
 הכנס את כתובת הדוא"ל שלך:

 

 
 


אמנה ביינסאי


דף הבית >> סיפורים אישיים >> אמנה ביינסאי
 
 


הנני, אמנה ביינסאי ת.ז 307399857 אב ל- 10 ילדים, מתגורר בנתניה.

נולדתי ב-13.3.1952 בליבאנוס שבכפר שוואדה אשר באתיופיה. עליתי ארצה ב-1991 מאתיופיה, מכפר וולקה שבגונדר.
ברצוני להציג בפניכם את מעשיי ההתנדבות עבור יהודי אתיופיה והסכנות אליהן נחשפתי באותה העת.
להלן מעשיי:
תחילה בעיר הולדתי בכפר שוואדה בסמיין אוורג'ה (חבל), ג'נמורה וורדה.
בתאריך 1967 .5.7  (לפי ספירת אתיופיה), יהודי בשם מר' ז'לונקה הופיע ואמר לי  שנשלח מארגון אורט. הוא ביקש ממני ללמד את יהודי אתיופיה אשר נמצאים בכפר הולדתי אמהרית ועברית בהתאם להשכלה שהייתה בידי והוא נתן לי כלים הדרושים לשם כך( כגון גיר ולוח) ספרים הוא לא נתן לי מכיוון שלא היו לו. לקחתי 10 ספרים מכפר וולקה שבעיר גונדר מאדם בשם מורה אבבה ברהן ז"ל. 
 לאחר שלקחתי את הספרים הנחוצים לשם הלמידה, לימדתי כפי יכולתי במשך 3 שנים . בתאריך 10.2.1971 (לפי ספירת אתיופיה) חיילי דרג ששלטו באותה העת, לקחו אותי ואת אבי (מקוננט אמנה ז"ל) למעצר, במעצר הם הכו ועינו אותנו. והביאו לפני  מספר שאלות:
  1. מאיפה למדת עברית?
  2. מי מינה אותך ללמד?
  3. מי משלם לך שכר עבור הלימוד?
  4. למה אתה מלמד דווקא רק את היהודים?
במשך 20 יום הם עינו אותי וחזרו ושאלו את השאלות הנ"ל. לאחר מכן לקחו אותי למעצר בעיר גונדר ושם היו עוד עצורים נוספים, בתוכם נדמה לי שהיו גם יהודים. במשך 15 יום כלאו והמשיכו לענות אותי ודרשו ממני להצביע על עצורים  שאני מכיר מבין עצורים שהיו איתי באותה העת. בשל החבלות הרבות לא הצלחתי לזהות אף אחד וכמובן שזה הוביל להגברת עוצמת המכות. המכות גרמו לי לנזק גופני כגון: איבוד הכרה ונפיחות. קשרו אותי בחוט למוט וכך הייתי תלוי באוויר והידיים שלי התנפחו עקב כך, ומהסטירות נגרמו לי נזקי ראיה. ביום ה- 16 הוחזרתי למעצר בעיר דברק ששם היה עצור אבי.  שוחררנו ממעצר בתאריך 17.7.1971 (לפי ספירת באתיופיה) והוחזרנו לביתנו (אני ואבי) לאחר שהחתימו אותי על טופס שאומר שבפעם הבאה שאתפס על מעשים דומים הגזר דין יהיה מוות. בנוסף, גם נאמר לי, גם אם לא יצליחו לתפוס אותי זה יהיה על ראשם של משפחתי והסובבים אותי. לאחר כמה שנים בעזרתו של הקדוש ברוך הוא,בשנת 1976 (לפי ספירת  אתיופיה) יהודי אתיופיה הלכו לסודן על-מנת לעלות ארצה. בשנת 1977 (לפי ספירת אתיופיה) ארגון בשם ג'ויינט דרש ממני לרשום את המשפחות  היהודיות שנשארו בכפרים. מכיוון שבאותה תקופה היגרו היהודים מכפר לכפר בשביל לעלות ארצה. כדי בשביל את אותן המשפחות שנשארו, קיבלתי הוראה  ללכת לכפרים שבהם נמצאים אותם יהודים ולמלא רשימות כדי  לדעת את מיקומם המדויק להמשך הטיפול. המקומות שאליהם הלכתי בשביל לאתר את אותם אנשים נמצאים ב- 5 וורדווצ' (איזורים) והם:
1. דברק וורדה, סגי, לומי-וונז, אטמטה
2. ג'אן אמורה, וורדה הם: שוואדה, תוולדו, עש, סלה, במבה, ווקרה- קו, מכנא –ברהן, גשה-ג'גרה , אריסג, אדיווה-גידו , אמביטלה, קיווייבה, סברה, ווינה  מנטא, סי-קולה, צ'ראו , סקור, גרי-זמן, מר-זנב, דל-דאיי, דבל, אמי-דיר,
3. ביידה וורדה הם": בשאייה , אלמפרה, אווקרנאה, מצ'ליקן, בילזה
4. טלמט וורדה הם: מלבי, פלש-איזגי  טאנה,
5. אדרקאי וורדה הם: לורי.
בשנת 1978 ביקש ממני הארגון שאשלח שוב את  שמות היהודים. בתאריך 3.2.1979 נודעו מעשיי אלו לחיילי  תהט/ווייינה  שבאותה תקופה שלטו בכפרים ושוב נלקחתי למעצר בטענה שהכנתי רשימה של יהודים במשך שנתיים ללא אישור. סיבתם הייתה שלא הייתי צריך לרשום את שמות  האנשים ללא רשותם ושאלו אותי את  השאלות הבאות עם עינויים  קשים: מדוע עשית  את המעשה הזה? "למי אתה רוצה למכור את העם שרשמת?".                                       
 הדרך שלהם לענות אותי הייתה להעמיס עליי ציודים צבאים כבדים במשך 8 ימים עד שהגענו  לבית כלא בשם פייגל-ווהה. לאחר שהגענו לכלא הזה קשרו ועינו אותי במשך 4 חודשים.
לאחר 4 חודשים העבירו אותי לבית כלא אחר בשם צ'יינה אמבה. הליכה של יום כדי להגיע לכלא עצמו, בכלא הזה יושבים אנשים שנידונו להוצאה להורג וגם אני נידונתי לגזר דין מוות. בכלא עד ההוצאה להורג, המשיכו לענות אותי ברעב וצמא במשך 4 חודשים. בתקופה הזו בגלל כל מה שעבר עליי איבדתי את יכולותיי הפיזיים והנפשיים עד כדי כך שלא ידעתי איפה אני נמצא. אחד הסוהרים  שידע על הוצאתי להורג התיידד עמי וסיפר לי באיזה כלא אני נמצא ומה עומדים לעשות איתי. ובנוסף הוא גם ייעץ לי מה עליי לעשות על- מנת לחמוק מגזר הדין הזה. בתאריך 12.8.1979 (לפי ספירת אתיופיה) בעזרת אותו סוהר ברחתי מהכלא וחזרתי לכפר הולדתי ונפגשתי עם משפחתי. כמובן לאחר בריחתי, אותם אנשי צבא לא חדלו מלחפש אותי. בגלל הרצון הטוב שלי שהביא אותי לעזור לעדה נשארתי בסוף ללא יכולת לעזור לעצמי ולמשפחתי כי הפכתי להיות יעד למטרה.   ברגע שנודע לי שהם רודפים אחרי, החלטתי בשביל להציל את עצמי להגר לעיר גונדר לכפר וולקה.  מכיוון שלא היה לי אישור כניסה לעיר גונדר עצמה הסתתרתי שם במשך 4 חודשים בוולקה מבלי לזוז לשום מקום, זה היה בשבילי כמו מעצר.                                 
בסך הכול שנה ושבע חודשים סבלתי מאלימות פיזית (מעצר ומכות קשות)  בשביל להציל את העם שלי. נוסף,  הפסדתי את כספי  והגעתי למצב  של גירושין ופירוק המשפחה. 1983( לפי ספירת אתיופיה) נכנסתי לעיר אדיס אבבה וגם שם דיווחתי לארגון ג'ויינט שהיה מנוהל ע"י סלמון עזרא, על אנשים שנשארו בכפרים על-מנת להביא אותם לאדיס אבבה.                                                                                                           לאחר הדיווח שלי הארגון שלח 12 אנשים בשביל להביא את אותם האנשים הנמצאים בכפרים לאדיס אבבה. לבסוף בעזרת הקדוש ברוך הוא אותם היהודים הגיעו לאדיס אבבה.
 
הרצון ללמידה ולעזור לעדה שלי
אנוכי ביינסאי מקוננט אמנה,  נולדתי במחוז סימן בכפר שוואדה בשנת 1944 5.7 ( לפי ספירת אתיופיה), לפי ספירת אירופה 1952. באמצעות היכולת והידע שהיו לי סייעתי לעדה שלי באזור שמפורטים בהמשך.  משנת 1967-1983 סייעתי להם (מפורט למטה), עד שהגעתי לאדיס אבבה ומשם לארץ. היום, אני מודה  לבורא עולם על היכולת שלי לסייע לעדה שלמה!                                                    
הסיבה לסיוע החלה בכך, בהיותי בן 13 איש אחד תבע את אבי מקוננט אמנה ז"ל ואבי רצה להגיב לתביעה בכתב . הלכנו לאיש בשם וורטה היילה (אדם נוצרי) בכדי שיכתוב לו, שילמנו לו 25 אג' על כל מכתב . בנוסף לתשלום אבי ביקש מאימי סיר מחרסינה שעשתה במו ידה. אנוכי החזקתי את הסיר כי אבי ביקש שאחזיק והלכנו אל האיש. ההליכה אל האיש לקחה  כשעה הלוך וכשעה חזור.                                                                                         
כשהגענו לאיש אבי סיפר לו על התביעה, האיש הסכים לכתוב את המכתב לאור המצב. אני זוכר שבתקופה הזאת בכפר שלהם הייתה תקופה קשה מבחינת החקלאות, מכיוון שהיה צריך להוציא עשבים שגדלו בתוך תבואה. עבודה הייתה קשה משום ששטח האדמה שלהם הוא גדול וזה הצריח הרבה עבודה וכוח. לדאבוני ביום חמישי שהגענו אל האיש הוא היה צריך ללכת לעבודת השדה, מכיוון שהוא קבע עם אנשים שיבוא לעזור לו. לכן הוא לא יכל היה לכתוב לאבי באותו רגע. ובאותו יום אבי צם. כי נהוג בעדה לצום בימי חמישי ושני. בנוסף לצום אבי אינו נוהג לאכול ולשתות בביתם של נוצרים.                                                                                                                                                                           
וורטה היילה  אמר לנו תחכו ברגע שאסיים את הוצאת העשבים אכתוב את המכתב. ואז אבי אמר לי  לך תצטרף אליהם לעבודה. כמובן, הסכמתי לאבי והצטרפתי לעבודה. בסופו של דבר בשביל אותו מכתב וורטה היילה קיבל מאבי 25 אג' , חרסינה וגם את העזרה שלי.   
בזמן ארוחת צהריים שכל העובדים בשדה ישבו לאכול, וורטה היילה ביקש ממני שאצטרף אליהם לארוחה. אני לא הסכמתי לאכול כמו אבי. בגלל שאבי ואני לא רצנו להצטרף אליהם לארוחה , אז הוא הרגיש לא בנוח והחליט לכתוב לאבי את המכתב.  כתיבת המכתב לא לקח יותר מ-20 דק' למרות זאת בילינו שם חצי יום.                                                                                                            
באותו רגע כשהחל בכתיבת המכתב  וסגנון הכתיבה, התפלאתי ממהירות הכתיבה והניסוח.  האיש סיים את המכתב תוך זמן קצר. אני, ביקשתי מבורא עולם שייתן לי את יכולת לכתוב מכתב לאנשים, מכיוון שבאתיופיה זה מאוד נחוץ. ואמרתי לעצמי וברגע שתהיה לי את היכולת הכתיבה  אעשה בה:                                                                                                                             
1. שימוש ללא  תמורת שוחד .
2. אם יבוא משהו ויבקש ממני לכתוב מכתב אפילו בשביל לתבוע את אבי  לא אסרב!
אם אמירת המשפטים הנ"ל אני מרגיש שאני נדרתי נדר וחייב לעמוד בו.
אשת הסוד שלי הייתה סבתי מצד אימי ששמה  אבטש יסאייס ז"ל.  ביקשתי מסבתי כסף בשביל לוח אותיות באמהרית על-מנת ללמוד את האותיות בכדי לממש את הנדר . סבתי הציבה לי תנאי שאהיה קייס (רב) העדה, כמובן בשביל לממש את בקשתי הסכמתי להיות קייס.
סבתי נתנה לי 10 אג' בכדי שאקנה את לוח האותיות באמהרית. קניתי  אותיות והתחלתי ללמוד אותם וכמובן גם נעזרתי באנשים. בתוך שבועיים קלטתי את האותיות ובתוך חודש ידעתי כבר לקרוא ולכתוב. לאחר שכבר ידעתי לקרוא ולכתוב, הייתי זקוק לעוד כסף בשביל מחברת ועפרון ונאלצתי שוב לבקש מסבתי עוד 10 אג'. וכל הפעמיים שאני מבקש ממנה כסף היא מזכירה לי את התנאי.  וכמובן אני אומר לה שאני זוכר את התנאי והיא מייד נותנת לי את ה-10 אג'.
 ב- 10 אג' הנ"ל קניתי את המחברת והעיפרון שרציתי. אחרי שקניתי, כתבתי את האותיות על המחברת והראיתי לאבי. אבי התפלא ושאל אותי מי כתב את האותיות? אמרתי לו אני. הוא לא האמין לי, והוכחתי לו שאכן אני כתבתי.
לאחר ההוכחה הוא החל לתמוך בי, לעזור לי שאצליח בלמידה  עקב כך הוא היה מפנה לי זמן בשביל הלמידה העצמית שלי, אפילו במקרים חריגים שצריך עזרה הוא לא היה פונה אליי.
ואני המשכתי ללמוד ולעיין בספרים כי הלמידה בשבילי היא סיפוק מאוד גדול.
כשראיתי שאבי אינו מבקש ממני עזרה הבנתי שהוא משתף איתי פעולה ורוצה שאצליח ואתקדם. והתחלתי לקחת את עצמי בידיים והפגנתי המון רצינות ועניין בתחום הלימודים. כל הרצון שלי להצלחה בלימודים נעשית באמונה שלמה והמון אופטימיות. ללא האמונה והאופטימיות לא הייתי מצליח לקרוא ולכתוב ללא מורה.
 אנשים שהיו גרים באזורנו התפלאו מאוד, עודדו ופרגנו לי על היכולת שלי לקרוא ולכתוב בכוחות עצמי ללא סיוע של מורה.
כמו כן, למרות הלמידה העצמית שלי  הרגשתי שאני חסר ביטחון כי לא האמנתי שאני אצליח מבחינה לימודית.
יום אחד שמע וראה אותי קורא וכותב אדם בשם אלקה טסמה טפיטו שהוא מוכר לקהילה כולה בתור איש אשכולות ועוזר לקהילה בכפרנו. הוא לקח את מה שכתבתי ועיין בו, לאחר מכן הוא נתן לי את ברכתו על ההצלחה והיכולת שלי ללמוד בכוחות עצמי ללא עזרה של מורה. וכשהוא דרבן אותי התלהבתי עוד יותר שאני יודע לקרוא ולכתוב לבד.
יום אחד אבי נתבע על ידי מישהו על  חלקת אדמה. אבי בא ואמר לי, היום אני לא הולך למשרד שמגישים בו את התביעה, אלך ביום אחר. וביקש ממני לכתוב לו את הסיבה למה לא רצה ללכת למשרד  להגיש את התביעה בכוחות עצמו. כשהתחלתי לכתוב נכנסתי ללחץ מכיוון שחששתי שאולי אני אטעה בקריאה ובכתיבה, מכיוון שלמדתי הכול ללא עזרה של מורה. בנוסף, ברגע שאלך להביא לפקיד את המכתב חשבתי לעצמי אולי הם יצחקו וילעגו לי על הכתיבה שלי. למרות  כל החששות האלה הסכמתי לאבי לכתוב לו בשביל לכבד את בקשתו. אם החשש, הפחד והרעד המשכתי לכתוב. וכשסיימתי לכתוב אבי ביקש ממני להקריא לו את מה שהכתיב לי, הסכמתי והקראתי לו. אבי שמח מאוד על הכתיבה שלי. כשהבחנתי בשמחתו של אבי גם אני הרגשתי שמחה בלב והתחלתי לאט לאט להתחזק מבחינת בטחון עצמי. לאחר סיום הכתיבה והשמעתה הוא ביקש שאלך לאיש תלונות הציבור ולתת את המכתב . הסכמתי לבקשתו של אבי הלכתי לתת את המכתב עם חשש והרהור ורעד שאולי המכתב שכתבתי לא יהיה ברור וקריא.
 וכשהגעתי למקום. הפקיד אמר לי לחכות ולהגיש את המכתב מתי שיגיע התובע עם כל המסמכים. התקווה שהייתה לי  להגיע למקום שאבי אמר לי  ולהגיש את התביעה ולחזור מהר, בכדי שלא אשמע את קריאת המכתב שכתבתי. אבל בכל זאת הפקיד ביקש ממני לחכות.
 ואני  נכנסתי עוד יותר ללחץ ופחד בכל הזמן שחכתי שם.  כשהגיע המסמך ונקראו התובעים והנתבעים. ושמעתי שקוראים את שמו של אבי קמתי והגשתי את המכתב. איש תלונות הציבור הקריא את המכתב בצורה ברורה, באותו רגע מאוד  התמלאתי בשמחה  ושמחתי מאוד.  שמחתי הייתה כמו שמחתם של אלא שמקבלים תואר.  אבי  לא הבין למה אני מתעכב הוא נורא דאג. כשהגעתי וסיפרתי לו מדוע התעכבתי.  ספרתי לו שהפקיד הקריא את המכתב בצורה ברורה ונקייה. כמובן אבי זכה בתביעה.
אבי שמח מאוד  יותר ממני והודה לבורא עולם למה שהגעתי ולכך שסודו נשאר בתוך ביתו, זאת אומרת שלא צריך להיעזר יותר באנשים אחרים. 
מרגע זה, בידע וביכולת שיש לי מבלי להפלות בין משפחה לבין לא משפחה והתחלתי לשרת את כולם כאחד. לאחר שרכשתי את הביטחון עצמי לקרוא ולכתוב באמהרית התחלתי לפנות ללמידה של השפה העברית.
אבל לצערי גם  לא היה מורה לעברית באזורנו שיכל לסייע לי בלמידה. יום אחד, בתקופת שלטונו של  היילה סילאסה, נתנה רשות לאדם בשם מורה צהיי יצחק בעיר אדרקאי ללמד אמהרית. מכיוון שהוא ידע גם את עברית ולכן ניצל את תפקידו ללמד את עברית בסתר רק את היהודים.
צהיי יצחק היה צריך ללכת מהעיר אדרקאי לכפר סמיין מנטה מסיבה כלשהיא. אך הוא לא ידע בדיוק את הדרך, והגיע לכפר זרמה ושם היו קרובי משפחה בשם מר ברהה והיילה דאוט.
ביקש מיהם שייקחו אותו לכפר סמיין מנטה . אך הם לא יכלו להיענות  לבקשתו. והם אמרו לו שיש להם קרוב משפחה בכפר שוואדה בשם מקונט אמנה ז"ל( אבי ) והוא ישמח לקחת אותך לאן שאתה רוצה והפנו אותו אל אבי. והם שלחו עימו מכתב בקשה אם הוא יכול לקחת את מורה צהיי יצחק לכפר סמיין מנטה.  אבי כמובן הסכים לבקשתם. למרות שאבי אינו מכיר את מורה צהיי יצחק,  כמובן גם מורה צהיי יצחק אינו מכיר את אבי. אבל, מכיוון שזאת הייתה שליחות מאוד דחופה וחשובה לו  באה מורה צהייי יצחק אל אבי לכפר שוואדה עם המכתב.
בדרך לכפר מורה יצחק צהיי  ואבי נפגשו בספונטניות, מורה צהיי שאל את אבי אם הוא מכיר אדם בשם מקונט אמנה? אבי ענה לו שזה הוא. לאחר שהם הציגו והכירו אחד את השני אבי הביא אותו אל ביתו. הורי אוהבים מאוד לארח אורחים.  אבי שאל את מורה צהיי יצחק מה תפקידו?  הוא סיפר לו שהוא מורה  בעיר אדרקאי  ומלמד עברית. על הדרך אבי סיפר לו עד כמה שאני מתעניין ללמוד עברית. מורה צהיי יצחק הסכים לכתוב עבורי את האותיות, וכתב לי אותם כך שקודם כול רשם בעברית ומתחתיו כתב באמהרית. מהרגע שהוא הביא לי את האותיות ותוך שבועיים למדתי אותם וידעתי אותם טוב. בשמחה סיפרתי לאבי שאני יודע את האותיות הוא נורא שמח בשבילי.
אבי הלך לבעלה של אחותו הגדולה, וובנש אמנה ז"ל אישתו של קייס איילין טקולה ז"ל בקש ממנה  ספר קריאה בעברית עבורי והיא הביאה לו. אבי הביא לי בכדי שאני אתרגל את הקריאה אך לצערי לא הצלחתי לקרוא בגלל שלא ידעתי את הניקוד. 
בינתיים באזור היו מספרים שאני מלומד ויודע לקורא ולכתוב. ישנו משפט, שאומרים "ממשפחת עיוורים עיוור בעין אחד הוא מיוחד".
יום אחד, מר' נגוסה גססה באה לכפרנו, הוריי קיבלו אותו בסבר פנים יפות, תוך כדי השיחה איתו הם הבינו שהוא הגיע כי ישנה שמועה שאני יודע לקרוא ולכתוב באמהרית ושאני יודע את האתיות בעברית. הוריי  סיפרו לו גם את הקושי שלי לקרוא ספרים בעברית . מר' נגוסה גסס ידע עברית  והוא הגיעה לכפרנו בגלל ששמע עליי. מטרתו הייתה  ללמד אותי  את הניקוד ואיך לקרוא עם ניקוד, ואני עם הרצון הרב שהיה לי לא ויתרתי ולא התייאשתי ולכן הצלחתי לקרוא גם עברית.                                                                                                                                                 
תלמידו של המורה צהיי יצחק בשם איילין אלנה הגיע לכפרנו בגלל שהוא ידע עברית.  ואלקה טסמה טפייטו ביקש ממנו  ללמד 10  אנשים,  מהילדים והנכדים שלו עברית ואמהרית תמורת תשלום. הוא ישלם לו  על כל אדם "בר"  ( שקל אחד) עבור חודש של לימוד. כמובן גם אני ניצלתי את הזדמנות הזאת ושילמתי לו 2 בר (שני שקלים ) עבור למידה של חודשיים . כשהתחלתי ללמוד עם אותו מורה בתשלום, הייתי  כבר בן 21 נשואי.  תוך חודשיים הצלחתי לשפר את הקריאה שלי בעברית  והתחלתי ללמוד מילים. באזורנו היו מדברים ומספרים עליי  שאני  אחד התלמידים הכי מוצלחים.
בשנת 1967 .5.7 ( לפי ספירה של אתיופיה), כנראה הגיע פקודתו של בורא עולם, הגיע אדם בשם מר'  ז'לונאקה  לכפר שוואדה שבאיזור סמיין. הוא  אמר  שנשלח מארגון אורט . מר'  ג'לונאקה  שאל את אלקה טסמה האם יש בכפריהם איש מלומד בשביל לתת לו כלי כתיבה שנשלחו ע"י הארגון בכדי ללמד את  ילדי הכפר. מטרתו של הארגון הייתה ללמד את יהודי אתיופיה עברית בכפריהם.  מר' אלקה טסמה טפיטו קרא לי להגיע עליו, כשהגעתי לשם והציג אותי בפני האיש מר' ז'לונאקה  וסיפר לו שאני יודע לקרוא ולכתוב באמהרית ואף בעברית.  כמובן אני לא סמכתי על הידע והיכולות שלי.   כשאלקה טסמה סיפר לאיש שאני יודע לקרוא ולכתוב בשתי השפות. שאל אותי מר'  ז'לונאקה האם יש לך ספר בעברית?  עניתי  לו כן, יש לי בבית.  ביקש ממני ללכת להביא את הספר מהבית. הלכתי והבאתי את הספר כפי בקשתו. הוא ביקש ממני באותו רגע גם לקרוא מהספר שהבאתי. ותוך כדי קראתי מהספר הוא צילם אותי.  לאחר שסיימתי לקרוא מהספר אמר לי מר' ז'לונאקה, מהרגע זה אני ממנה אותך ללמד את ילדי כפרך. ואת הציוד לכך אתה תקבל מארגון אורט. מר' ז'לונאקה התחייב שבשנה הבאה יתווסף עוד מורה לכפר וגם יבנה בית ספר בשביל  ילדי כפר. והוא נתן לי את הציודים הנ"ל: לוח קיר אחד, 2 קופסאות גיר, מעל 400 מחברות ומעל 500 עפרונות.  וגם נתן לי אישור ללכת ללמוד קורס הוראה בעיר גונדר באמבו-בר בתקופת חופשת לימודים. כשהחלה חופשת הלימודים הלכתי ללמוד את הקורס כבקשתו. כשהגעתי לאמבו-בר נאמר לי שיש יותר מדיי מורים ולכן לא היו מוכנים לקבל אותי.                   
בשנת 1968 בחודש  שלישי (לפי ספרת אתיופיה) היה חג סיגד. הלכתי לאמבו-בר בשביל לחגוג שם את החג וגם בשביל לברר איפה עומד הבקשה שלי ללמוד את הקורס הוראה שמר'  ז'לונאקה התחייב לי. אותם מורים שאמרו לי אין מקום בשביל להשתתף בקורס להוראה אמרו שאם אני רוצה את ההוראה? מתקיימת היום הבחינה להוראה  ושאני יבוא להיבחן. זוהי בחינה שהנבחנים למדו את החומר בקורס להוראה ואני לא למדתי ואמרו לי בכל זאת לבוא להיבחן. לדעתי, מטרתם הייתה שאכשל בבחינה, ושתהיה להם אפשרות להגיד להנהלה שלא הצלחתי בבחינה. למרות שהם לא רצו לקבל אותי לקורס מלכתחילה.  באותו רגע כשאמרו לי להיכנס להיבחן חששתי מאוד מה לעשות עם המצב. למזלי איכשהו נודע לי שמשעומד בראש פרויקט של הלימודים באמבו-בר הוא היה מר' אלקה יונה בוגלה ז"ל. במקרה גם מר' יונה בוגלה היה באזור באמבו-בר עם מר גרשון לוי.  הלכתי למקום הימצאו של מר' אלקה יונה בוגלה וכשנפגשתי עימו סיפרתי לו מהתחלה עד הסוף את מעמדי שלי. ועל אותם מורים שהיו אחראים על הקורס ושלא רצו לקבל אותי להשתתף בקורס שהתקיים. סיפרתי לו גם שאותם המורים  שהיו אחראים על הקורס ודחו את השתתפותי בקורס אמרו לי עם ברצוני לקבל את ההוראה לבוא להיבחן עם אותם אנשים שהשתתפו בקורס. לאחר ששמעה את סיפורי  מר אלקה יונה בוגלה, אמר לי ללכת למקום שמתקיימת בו הבחינה לחכות שם, ולא לעשות את הבחינה. אני כמובן קיבלתי את  דברו  ועשתי כדברו.  לאחר שכולם התכנסו לקיים את הבחינה בערך באמצע של הבחינה מר אלקה יונה בוגלה הגיע למקום עם גרשון לוי. ובירר את העניין  עם אותן מורים ותלמידים האם כל אלה שעושים את הבחינה השתתפו בקורס.  ואותם מורים והתלמידים שהשתתפו ענו שכן ואני הרמתי את ידי ואמרתי שלא השתתפתי בקורס. מר' אלקה יונה בוגלה נזף באותו מורה על כך שלא נתן לי להשתתף בקורס. ואמר לי שגם לא לקחת את הקורס נחשב לך כאילו שהשתתפת בקורס ושעברת את הבחינה.  לאחר מכן, שאל אותי מר' אלקה יונה בוגלה  כמה משפחות  יהודיות יש בכפר שוואדה? עניתי  לו מעל 80 משפחות, שאל אותי האם יש קייס בכפר? עניתי שיש את קייס מטקו טסמה טפטו ז"ל. שאל אותי גם כמה תלמידים יש לי? עניתי לו 62 תלמידים. בסופו של דבר  אמר לי להמשך ללמד בכפר.  מר' אלקה יונה בוגלה ביקש  מקייס ברקאו טפרה שהיה באמבו-בר ללכת לכפר שוואדה לבדוק את השטח. וזאת בשביל לבנות בית כנסת ובית ספר בכפר לאותם אנשי הכפר שנמצאים  שם. קייס ברקאו הגיע כמובן לכפר כבקשת יונה וסימן את המקום שניתן להקים בית כנסת ובית ספר וחזר לאמבו-בר. אנוכי בשמחה רבה לימדתי ללא תשלום במשך 3 שנים . לאחר  3 שנים שלמדתי,  בשנת 1971 נעצרתי  עם אבי מהסיבה שלימדת את אנשי הכפר ללא רשות הממשל באתיופיה ( בזמנו היה דרג).  נעצרנו למשך תקופה של  6 חודשים ו-17 ימים. במשך  החודשים האלה עינו אותנו קשות. ואז ממשלת אתיופיה יצאה אם אמירה " מי שלמד שילמד, ומי שלא למד שילמד".                                                                                                                                       
בשנת 1973 עד שנת 1975 (לפי סיפרת אתיופיה)  מוניתי ע"י השלטון ללמד את אנשי כפר שוואדה יהודים ונוצרים כיחד, אם הכישרון המועט  שהיו בידי , לימדתי במשך שנתיים. בשנת 1976 הגיעה צוואתו של השם התברך, שישנה אפשרות לעלות לארץ דרך סודן. באותה תקופה  היו  יהודים שעלו דרך סודן.  ובתקופה הזאת קם שליט חדש  באתיופיה בשם וויינה (טחת) והתחיל להשתלט  על איזורים מטגרי עד סימיין  והעם האמין באדי ולוגיה שלהם והלכו עימם עד הסוף. באותה תקופה הרבה יהודים עברו מכפרם לכפרים אחרים, מאזורים לאזורים וממחוזם למחוזות אחרים בשביל לעלות לארץ דרך סודן.                                                                     
בשנת  1977 ביקשו ממני מהסוכנות היהודית  לעשות רישום לאזור סימיין בכדי לדעת איפה בדיוק  הם ממוקמים ונמצאים יהודי סמיין. הם שלחו את הבקשה והטופס לרישום עם מר' מולאו ממו.  מכיוון  שהטופס נשלח משלטון דרג שאז היו ממוקמים מאדיס אבבה עד דברק. באותה עת, הווינה היו ממוקמים רק בכפרים ולכן מאוד חששתי לבצע את הרישום בפומביות מחשש "שהווינה" יתפסו אותי מבצע את הרישום השייך לאויב שלהם. בגלל שידעתי את החשיבות של העניין  החלטתי לקחת את הסיכון התחלתי להזיז את העניין בשיתוף עם אנשים שיודעים לשמור סודיות.  בשביל לבצע את  הרישום הלכתי מכפרי לכפר דבל (טלמט) עם איש בשם מר' אזנה צ'קולה.  באותו יום מר' אינגדה גדמו שהיה גר בכפר דבל אמור היה לחתן את בנו.  ניצלתי את הזדמנות הזאת הלכתי לווינה ובקשתי אישור מעבר בשביל ללכת להשתתף בחתונת בנו של אותו האיש. אנשים שסמכתי עליהם ושידעו לשמור את כל העניין בסוד באותה העת היו : 1. מר' למלמו גדמו, 2. מר' פסחה טגה, 3. מר' באוקט סלמון אותם האנשים הנ"ל עזרו לי המון. בעזרתם ובעזרת בורא עולם ביצעתי את הרישום כבקשת ארגון.
המקומות שעשיתי את הרישום הם: אזור ביידה , כפר בה-שייה , כפר אלם-פרה, כפר אווקרנה , כפר מצלקן, כפר מר זנב, כפר דלדאי,  איזור טלמנט , כפר פליישזגה , כפר מלב, כפר טיינה, כפר לורי ואיזור אדרקאי .  לאחר שביצעתי את הרישום במקומות הנ"ל חזרתי לכפר דבל. ואז כבר  הלשינו עליי לוויינה שהלכתי לבצע רישום ללא רשותם.                                                                       
מר' באוקט סלמון שהיה עובד  עימם מהרגע שנודע לו שהם מחפשים אותי, באה וסיפר לי שאני מבוקש על ידם ושהם מחפשים לעצור אותי. ושאחפש דרך איך לברוח מהם. מאותו רגע שנודע לי העניין החיפוש אחרי, חששתי מאוד ונכנסתי ללחץ כי ידעתי שברגע שיעצרו אותי וימצאו את הטפסים אצלי ישר יוציאו אותי להורג .                                                                      
למזלי  באותה חתונה הייתה אישה בשם איילנש גדמו אחותו של אינגדה גדמו בעל האירוע   שבאה להשתתף בחתונה. שנודע לה שהווינה  מחפשים לעצור אותי, אמרה לי על תחשוש ועל תכנס לפאניקה.  וביקשה ממני שאתן לה את הטפסים של הרישום בשביל להכניס לתוך המרכבה של הסוס ולתפור אותו וכך להעביר  את המסמכים מהגבול של הווינה.                                                  
כמובן עשיתי כדבריה ויצאנו לדרך חזרה לכפרנו כשהגענו לגבול, תפסו ועצרו אותי וארכו עליי חיפוש ולא מצאו שום דבר. תפסו גם את אותה האישה שהחביא עבורי  את המסמכים ועוד כמה אנשים נוספים. אותם שיחררו והעבירו אותם את הגבול  ואותי כמובן  עצרו. אבל מכיוון שידעתי שהטפסים כבר לא היו אצלי וידעתי שהם כבר עברו את הגבול, החשש לסכנת חיים שלי פחתה. כשנעצרתי הגיעו למקום מר' למלמו גדמו ומר' באוקט סלמון לבקר ולברר מדוע עצרו אותי?  אמרו להם תהיו ערבים עבורו ותשלמו 3 אלף בר  ותשחררו אותו. ואני עניתי להם "אני לא משלם 3 אלף אפילו לא 3 בר" כי אני באתי להשתתף בחתונה ולא משהו אחר.  ולכן אתם סתם  עצרתם אותי ללא סיבה. לאחר שהבינו את העניין שחררו אותי.                                                                              
לאחר שחרורי המשכתי לעשות רישום באזורים של זנאמורה , כפר ארי-סג, כפר גשה ג'אגרה, כפר קיווייבה, כפר אביטלה, כפר מנטה, כפר ציברה, כפר סי-קולה, כפר סקור, כפר גיר-זמן. במקומות הנ"ל רשמתי מעל 5400 נפשות. לאחר שסיימתי את הרישום בכפרים הנ"ל הלכתי עם מר' מולאו  ממו מר' מטקו סמיי ומר' מנגסטו יברקו ומר' מקונט סנבטו לעיר גונדר בשביל למסור את הטופס הרישום לארגון הסוכנות היהודית, ששלח אותי  לבצע את  הרישום עבורם.                                                                               
לאחר שמסרתי את הרישום שביצעתי, חזרתי לכפרי.   בשנת 1979 בחודש שני לפי ספירת אתיופיה.  עצרו אותי הווינה  בטענה שביצעתי רישום ללא רשותם וגם שהלכתי לעיר גונדר על מנת למסור את הרישום.  מהסיבה הזאת עצרו אותי למשך 4 חודשים בכלא פגל- ווהה לאחר מכן העבירו אותי לכלא צ'יאינה –אמבה וגם שם הייתי למשך 4 חודשים. בסך הכול הייתי במעצר במשך 8 חודשים.                                                     
בשנת 1979, בחודש תשעי ברחתי מהכלא צ'אינה אמבא לעיר גונדר כי אם אני אחזור לכפר ידעתי שיתפסו אותי שוב. בגלל שלא היה בידי תעודה מזהה, גם בעיר גונדר ישבתי בבית למשך 6 חודשים בשבילי זה היה כמו מעצר בית. רק לאחר 6 חודשים זכיתי לתעודה מזהה מהרשות מקומית של גונדר. ברגע שקיבלתי את התעודה מזהה ניצלתי את מעמדי בלעזור לעדה. זה בא לידי ביטוי בכך, שאת היהודים שחזרו מסודן לאתיופיה העברנו לעיר גונדר. מגונדר ליווינו את האנשים הנ"ל דרך משאיות ואוטובוסים לשגרירות באדיס אביבה. לאחר שליווינו את האנשים גם אנוכי ומשפחתי עברנו לאדיס אבבה .                                                                                                                               
בשנת  1983 הגשתי בקשה למר' סלמון עזרא שהיה בארגון גו'יינט  בעיר אדיס אבבה , מטעם אמריקה. שיהודי סמיין עדיין נמצאים בכפריהם  בגלל חוסר אמצעים כלכליים. והוא ענה לבקשתי ושלח  12 אנשים בשביל להביאם לעיר אדיס אבבה. שמותם של האנשים שמונו : 1. מר' באוקט שטו ביינסאי, 2. מר' מקונן טסמה טפטו אלא מונו בשביל להביא את יהודי כפר שוואדה. 3. מר' טקלה איסקייס 4. מר' קייס אדיסו בדגלין 5. מר' אווקה אליין טמנו.6. מר'  מסרשה אנגדה אלא מונו לכפר סמיין מנטה. 7. מר' אלמו אסרסה אסקייס, הוא מונה בשביל כפר ז'נמורה. 8. מר' באוקט סלמון גדעון מונה בשביל כפר דבל  וצ'למנט. 9. מר' דג'ן מנגסטה ביינסאי  מונה לאזור ביידה וכפר בשייה ולכפר אלמפרה . 10. מר' גברה מהרט מלסה מונה לכפר סאברה ואצמטה.
כל הנ"ל מונו לשם כך שילכו לכפרים בשביל לעורר את העם. ושני אנשים  נוספים: 1. מר אמר טרפה מלסה 2. מר' אצ'נפה דגו גסס מונו לשם לכך שיחכו בעיר גונדר ויחלקו כסף לאותם אנשים שאין להם כסף והשליחות הזאת גם מטעם ארגון גו'נט. 
בשליחות הזאת קייס אדיסו  בדגלין ביינסאי ומר' אווקה אליין טמנו  שהגיעו  לאזור ווגרה נתפסו  בידי שלטון דרג, נעצרו  ושוחררו.                                                                                                          
כמו שציינתי למעלה ילד שהיה ביישן, חסר ביטחון וחסר אמצעים.  רכשתי את הכלים האפשריים  שיכולתי באותה התקופה ומשם התגלגלתי עד להצלה וסיוע של עמי/ אנשי עדתי. 
 
 
 
 
ארגון אסירי ציון יוצאי אתיופיה   -    צור קשר         מפת האתר         חזור למעלה

 


לייבסיטי - בניית אתרים